מאיר פיצ'חדזה | Meir Pichhadze
(16 באוגוסט 1955 - 4 בפברואר 2010)
נולד בגיאורגיה, והחל לצייר בילדותו בבית העם המקומי, למורתו רוחו של אביו. הוא למד אמנות עם אחותו אצל רֵזו רמישווילי, שזיהה את כשרונו והזמין אותו ללמוד ציור בסטודיו שלו. באותה תקופה צייר בעיקר איכרים גאורגים, ויצר ריקועי נחושת של דימויים עממיים מסורתיים. בגיל 16 נטש פי'צחדזה את הציור לטובת חברות בחבורות רחוב, ושנתיים מאוחר יותר עלה לארץ עם משפחתו. הם התיישבו באור יהודה, ופיצ'חדזה מצא עבודה בליטוש אותיות פליז למצבות (וכך גם למד עברית). לאחר שנתיים חזר לצייר, ומצא עבודה מכניסה בליטוש יהלומים שאפשרה לו זמן לעסוק בציור.
ציוריו המוקדמים, עימם התדפק על דלתות הגלריות השונות בתל אביב, הציגו סגנון סוריאליסטי וריאליזם פנטסטי, אך את הצלחתו הראשונה מול גלריה עשה דווקא עם ציור של אחותו מקוואלה. בשנת 1975 הוא ואחותו הציגו יחדיו תערוכה בצוותא, וכן בבית סוקולוב בתל אביב, וכשרונו התגלה בידי העיתונאים שסיקרו את התערוכות באהדה. למרות ההצלחה המקצועית, אחותו שקעה בדיכאון בשל קשיי ההסתגלות בארץ, והתאבדה. למותה היתה השפעה גדולה על יצירתו של פיצ'חדזה. הוא החל ללמוד אמנות בית הספר הגבוה לציור בתל אביב (קלישר), ובמשך השנה וחצי שלמד שם סגנונו האמנותי התעצב מחדש. הוא החל להטיל ספק בכל מה שלמד בגיאורגיה ובדברים שיצר עד אז שלפתע נראו בעיניו מיושנים. עבודותיו נהיו גדולות יותר ובסגנון מערבי ומודרני, ועסקו בתכנים אחרים – הוא יצר אמנות אוטוביוגרפית במידה רבה, שעסקה במעשה האמנות עצמו והתכתבה עם תולדות האמנות. הוא הרבה לבקר בתערוכות ולקח חלק פעיל בעולם האמנות התל אביבי. בשנות השמונים המוקדמות, יצירתו של פיצ'חדזה נטתה לריאליזם פיגורטיבי, אך בהמשך הושפע מאמנים פוסט-מודרניים בני התקופה.
באמצע שנות התשעים נסע פיצ'חדזה לניו-יורק, ובשהותו שם צייר ציורים על בסיס תצלומי משפחה ישנים וזכרונות ילדות. בעבודות משנים אלו, בתקופה בה חילק את זמנו בין ניו יורק ותל אביב, הדמויות המצויירות בעבודותיו נראות 'מודבקות' על גבי נוף אניגמטי ובדוי, המשלב צבעים מנוגדים בתיאור רקע קודר ושמש בוהקת. הרעיון של אור מיסטי, או אור אשר בוקע מהפילה מהדהד את יצירתם של שניים מהאמנים הנערצים על פיצ'חדזה – רמברדנט ומארק רותקו. יתרה מכך, פי'צחדזה ידוע במאפיין הייחודי של עבודותיו, והוא צביעת כל בד הציור בשחור לפי תחילת העבודה. לדידו, השחור הוא ההפך מהדכאון והמוות המיוחסים לו, והוא מנסה להאיר אותו באמצעות הציור.
פיצ'חדזה לא עסק בציוריו בתיאור המציאות הפוליטית בישראל, או בקיום דיאלוג עם סגנונות האמנות הפופולאריים בהקשר המקומי. יתרה מכך, רבים רואים בציוריו מעין תיאור פנימי של תודעתו כמהגר המבטא את חווית התלישות והארעיות שלו. בהמשך לכך, מזוודות הן מוטיב חוזר ביצירתו. באופן עקרוני, ניתן לחלק את נושאי יצירתו של פיצ'חדזה למספר נושאים עיקריים: ציורי נוף בעלי נופך רומנטי, אשר חוקרים מייחסים לנוף ילדותו אך פיצ'חדזה עמו טוען כי זהו נוף פנימי ודמיוני; ציורים פסבדו-סוריאליסטיים; ציורי הדמיה ואמנות על אמנות; מכתבי ילדים לאלוהים; פרחים; ציורי ילדים; ריאליזם סמלי של "יהודי נודד"; נברשות, ודיוקנאות. הוא לא נהג לתת כותרות ליצירותיו, בטענה שיכולתו להתבטא במילים מוגבלת עקב גמגום שממנו סבל בילדותו וקשיי השפה העברית.
פיצ'חדזה קנה לעצמו שם כאחד הציירים הישראליים הבולטים והמוכרים. ב-2003 הציג תערוכת יחיד במוזיאון תל אביב, וב-2008 נערכה תערוכה רטרוספקטיבית לכבודו ביפו. הוא פיצ'חדזה נפטר בגיל 54 ממחלת הסרטן, ונקבר בבית העלמין קריית שאול בתל אביב. במלאת שנה למותו נערכה לכבודו התערוכה "האדם מחפש משמעות" באוצרות אליה בן דב, שהתקיימה במרכז חייק לאמנות עכשווית ביפו. כמו כן עיריית תל אביב קבעה לוחית זיכרון בכניסה לביתו בעיר.
פיצ'חדזה זכה במספר פרסים על יצירתו: פרס קרן שרת מטעם קרן התרבות אמריקה-ישראל (1982-3), פרס האמן הצעיר, וכן פרס שר החינוך מטעם משרד החינוך והתרבות (1988), פרס היצירה בתחומי האמנות הפלסטית מטעם משרד החינוך והתרבות (1989). כמו כן זכה במדליית זהב במסגרת הביאנלה האסייתית-אירופית באנקרה בשנת 1990.