יגאל תומרקין | Igael Tumarkin
יגאל תומרקין | Igael Tumarkin
(23 באוקטובר 1933)
צייר ופסל ישראלי. תומרקין נולד בגרמניה, ועלה לישראל עם עמו בגיל שנתיים. הוא גדל והתחנך בתל אביב, ובנעוריו עסק בפיסול חובבני בחומר קרמי ובטון. לאחר שחרורו מצה"ל, למד תומרקין במשך שנה אצל הפסל רודי להמן בעין הוד, אשר התמקד בעיצוב דמויות וצורות במנותק מגישות אקדמיות וריאליסטיות, כמו גם מגישות אוונגרדיות.
בשנת 1955 נסע למזרח גרמניה, שם עבד כתפאורן-מתמחה בתיאטרון של ברטולד ברכט, "ברלינר אנסמבל", ולימים העיד שברכט היה בעל השפעה עמוקה על יצירתו. הוא גם שימש כעוזר של האמן קרל וון אפן. בהמשך עבר תומרקין למערב גרמניה ואחר כך להולנד וצרפת, אולם הוא חי אז בדוחק כלכלי קשה. בשנת 1959 הוא פגש בפריז את המשורר טריסטן צארה, ונחשף דרכו לאמנות של תנועת ה"דאדא". תנועה זו ואמנות דומה הביאה אותו לגבש את יצירתו כתפיסת אסמבלאז'. ציוריו מאותה עת זכו להצלחה מסחרית ואמנותית, ואחד מהם אף נרכש על ידי גלריית טייט. ב-1960 הוא שב לישראל, כביכול על מנת להציג תערוכה אחת, אולם נשאר בארץ שנתיים נוספות.
יצירתו של תומרקין מאופיינת בשינויים סגנוניים ותכניים רבים: ב-1961 למשל נסע ליפן ולארה"ב על מנת ללמוד טכניקות של ציור יפני. בשנים אלו גם החל לפסל בגרוטאות וברזל, ובאופן עקרוני עבודותיו ביטאו את השפעת אמנות הפופ ואמנות המחאה האוונגרדית.
בשנות השישים תומרקין יצר יצירות פיסול מונומנטליות. הוא קיבל מצה"ל כלי נשק פגומים ובמשך כחמישה חודשים יצר סטודיו שלו כארבעים פסלי אסמבלאז'. מאפיין בולט של האמנות הפוליטית שלו בשנים אלו הוא העירוב בפסל בין ממד לאומי לממד לירי ואירוטי. הוא זכה להצלחה רבה ואף זכה ב"פרס סנדברג" מטעם מוזיאון ישראל יחד עם הצייר אריה ארוך. במהלך שנות השבעים הוא החל לזנוח את סגנון הפיסול האסמבלאז'י ועבר ליצירת הפסל כמונומנט מופשט המשלב בין יצירת בטון ומתכת בצורה גיאומטרית, לבין אלמנטים גליים או מפותלים. לאורך כל פעילותו האמנותית יצר תומרקין פסלים ואנדרטאות רבים המוצבים ברחבי ישראל, לרוב באזורים מדבריים או כפריים.
במהלך מלחמת יום הכיפורים תומרקין התלווה לכוחות הצבאיים כצלם וכתב, ובהתבסס על החומרים שאסף באות עת הוא יצר סדרה של 30 הדפסי משי על בד. לאחר מכן, בין השנים 1974–1979 הוא שהה בארה"ב, ושם יצר סדרה של עבודות רוחביות וצמודות לקרקע. לאורך העשור יצירותיו שילבו בין מוטיבים גאומטריים-שכלתניים ובין אלמנטים אקספרסיביים, ולקראת סוף העשור החלו להופיע ביצירותיו אלמנטים בהשפעת גישות אמנותיות מושגיות כמו אמנות האדמה, ארטה פוברה ועוד, כאשר הוא המשיך להתייחס לאירועים פוליטיים בעבודתו. החל מאמצע שנות ה-80, הוא החל לשלב בעבודותיו דימויים פיגורטיביים המתכתבים עם ההיסטוריה והתרבות המערבית במאה ה-20, סמלים תרבותיים כמו דיוקנאותיהם של פרנץ קפקא, וולטר בנימין, וינסנט ואן גוך ונוספים.
בשנות ה-90 תומרקין זכה להכרה מחודשת בקרב הממסד האמנותי, והציג תערוכה רטרוספקטיבית במוזיאון תל אביב ותערוכת יחיד במוזיאון ישראל, וחנך שני פסלים בשטח הגן הלאומי כוכב הירדן. הוא גם זכה בפרס הראשון בתחרות פרס רודן לפיסול מטעם מוזיאון האקונה ומוזיאון אוצוקושי גאהרה ביפן. בשנת 1998 זכה בפרס זוסמן לאמנים הנותנים ביטוי ביצירתם למוראות השואה, אך ההחלטה עוררה סערה ציבורית בשל התבטאויות שנויות במחלוקת של תומרקין, והנהלת יד ושם ביטלה את הענקת הפרס. אירוע דומה התרחש ב-2004, כשזכה תומרקין בפרס ישראל לפיסול. למרות ההתנגדות הציבורית ואף עתירות לבג"ץ, תומרקין קיבל את הפרס. בתחילת שנות האלפיים עבר תומרקין ליצור בסטודיו במושב בורגתא, והקים שם גם גן פסלים מיצירותיו.
תומרקין זכה בפרסים נוספים על יצירתו: פרס ראשון על האנדרטה חוליקאת (1963), פרס סנדברג מטעם מוזיאון ישראל (1968), פרס ראשון בתחרות לבניית אנדרטה "יורדי הים", חיפה (1968), פרס ראשון בתחרות לבניית אנדרטת "שואה ותקומה", תל אביב (1971), פרס ראשון בביאנלה לרישום, רייקה (1978), אות נשיא הרפובליקה האיטלקית (1984), פרס דיזנגוף לאמנות הציור והפיסול (1985), ציון לשבח מטעם מוזיאון ישראל לאיור ספר ילדים על שם בן-יצחק (1988), פרס על שם אוגוסט רודן מטעם התחרות המוזיאון הפתוח בהאקון, יפן (1992), אות ההצטיינות מטעם נשיא הרפובליקה הפדרלית הגרמנית (1997), פרס אני והיינריך זוסמן לאמנים ישראלים (1998), פרס ישראל בתחום הפיסול (2004).
