אביבה אורי | Aviva Uri

אביבה אורי | Aviva Uri 
(12 במרץ 1922 - 1 בספטמבר 1989) 

ציירת ורשמת ישראלית. יצירותיה וסגנון הרישום החופשי והאקספרסיבי שלה השפיעו על שורה של אמנים ישראלים כגון רפי לביא ומשה גרשוני. 

אורי נולדה בצפת, ובהמשך עברה עם משפחתה לגבעתיים ורמת גן. היא החלה לעסוק בציור בנעוריה, אך אביה לא עודד את העיסוק הזה, ובמקביל היא למדה נגינה בפסנתר וכן מחול אצל גרטרוד קראוס. בבגרותה המשיכה אורי ללמוד ציור – ייתכן שאצל אהרון כהנא ברמת גן, וידוע כי למדה אצל משה קסטל, אשר בדיוק שב משהותו בפריז ויצר ציור בגישה אקספרסיבית. באותה עת גם החל רומן בין אורי ובין קסטל, שהביא לתום השיעורים הללו. היא החלה ללמוד אצל הצייר דוד הנדלר, שפעם בעיקר במדיום הרישום, והוא סייע לשכלול הטכניקה של אורי, כמו גם להכיר לה את המודרניזם האירופי. בהמשך אורי והנדלר ניהלו רומן אף הם וכן נישאו.

ב-1949 הציגה אורי תערוכת יחיד ראשונה בגלריה כ"ץ בתל אביב, ומאז החלה להציג באופן עקבי ונהייתה דמות מוכרת בקרב קהילת האמנות המקומית. היא השתתפה בתערוכות השנתיות של אגודת הציירים והפסלים בישראל בין השנים 1951-1950, כאשר באותה עת הציגה רישום שנרכש לאוסף מוזיאון תל אביב, וכן זיכה אותה בפרס דיזינגוף. ב-1957 הציגה תערוכת יחיד במוזיאון תל אביב, שזכתה לביקורות חיוביות. 

בסוף שנות החמישים אורי גיבשה את גרעין המוטיבים העיקריים המאפיינים של יצירתה, הקשורים בתיאורי נוף בכלל ובפרט תיאור הכרמל והרי ירושלים. מוטיב אחר הוא דמות הלוליינית, אשר פרשנים ראו בה את התגלמות אישיותה של האמנית. באופן עקרוני יצירותיה הוצגו כביטוי אישי-פסיכולוגי, וההנחה היא שבאותה עת היא החלה לשנות את הביוגרפיה שלה (תאריך לידה, תאריך קבלת פרס דיזינגוף ועוד). בשנות השישים הקו שלה הפך למופשט יותר ונטה לייצוג סמלי ביותר, והיא החלה לשלב ברישומיה אפקט של צבע אדום. 

בעשורים הבאים אורי השתתפה במגוון תערוכות קבוצתיות, וזכתה לאהדה בקרב הממסד האמנותי וכן בקרב האמנים הצעירים. כך למשל, היא הוזמנה לקחת חלק בתערוכות של קבוצת "עשר פלוס" בין השנים 1971-1967, בהובלת אמנים צעירים ממנה בכעשור. בשנת 1971 הציגה תערוכת יחיד רטרוספקטיבית במוזיאון ישראל, והציגה תערוכת יחיד רטרוספקטיבית נוספת במוזיאון תל אביב ב-1977. בשנים 1979-1978 החלה אורי להתנסות בעבודה בטכניקה של הדבקה באמצעות דפים של נייר זפת, והתמקדה בחומריותו של הרישום ופני השטח שלו, במקום לעסוק במוטיבים. 

בשנות השמונים עבודותיה של אורי שילבו בין ביטוי פוליטי לביוגרפי, והעמיקו את השימוש של אורי בצבע כביטוי אקספרסיבי. היא ניהלה קשר מקצועי עם גלריה גבעון, שייצגה אמנים כמו רפי לביא, משה גרשוני, משה קופפרמן ועוד, שהיו באותה עת בשיא השפעתם האמנותית. ב-1984 נערכה לה תערוכת יחיד במוזיאון סטדלייק, אמסטרדם, שעברה מאוחר יותר גם לקונסטהאלה בדיסלדורף, גרמניה. באותה עת נפטר בעלה, ולאחר מותו היא חיה בעוני, ואף נהגה לרכוש מוצרים ע"י סחר חליפין של עבודותיה. היא גם חוותה בעיות בריאותיות שונות באותה תקופה, אך המשיכה בפעילותה האמנותית. ב-1986 היא השתתפה בכמה תערוכות קבוצתיות משמעותיות - "ציוני דרך באמנות ישראל" ו"100 עבודות על נייר" במוזיאון ישראל, ו"דלות החומר כאיכות באמנות הישראלית" במוזיאון תל אביב לאמנות, וכן השתתפה בתצוגה הקבוצתית בביתן הישראלי בביאנלה לאמנות בונציה. בשנה זו גם פורסמה מונוגרפיה אודותיה, וכל הללו ביססו את מעמדה כ'דמות האם' של הרישום הישראלי. ב-1989 אורי לקתה בשבץ, ונמצאה מתה בדירתה זמן קצר לאחר ששוחררה מהאשפוז, כאשר ההנחה היא שהיא התאבדה. 

אורי זכתה במספר פרסים על יצירתה: פרס דיזנגוף (1952), פרס סנדברג מטעם מוזיאון ישראל (1976), פרס המועצה לתרבות ואמנות ע"ש לאה פורת (1985), פרס יצירה מטעם קרן התרבות אמריקה-ישראל (1986), מלגת שהייה מטעם משכנות שאננים, ירושלים (1986), פרס שר החינוך והתרבות (1987), פרס הסתדרות העובדים הכללית (1989).