מיכל נאמן | Michal Na'aman

מיכל נאמן | Michal Naaman
(19 בנובמבר 1951) 

ציירת ישראלית, אשר קשורה בזרם האמנות המושגית, ומשלבת ביצירותיה התייחסויות שונות לפילוסופיה, לספרות ולתרבות המערבית. היתה מן החלוצות באמנות הישראלית לבטא סוגיות פוסט-מודרניות כגון מגבלות השפה והראייה וכן שאלות של ייצוג ומגדר. 

נאמן נולדה וגדלה בקבוצת כנרת, בה שני הוריה עסקו בהוראה, ובהמשך עברה המשפחה לעיר לוד. במהלך לימודיה בתיכון למדה אמנות בבית הספר לציור של מרגושילסקי, ולאחר מכן למדה ציור באופן פרטי אצל האמן ג'ורג' שמש.
ב-1969 החלה ללמוד אמנות ב"מדרשה לאמנות" (אז בתל אביב), ובין מוריה היו רן שחורי, דב פייגין ורפי לביא אשר את סגנונו שכונה בדיעבד "דלות החומר" אימצה נאמן. היא עשתה שימוש באמצעות השימוש בטכניקת הקולאז', ועסקה בבחינת התפיסה החזותית אל מול התפיסה המילולית. עם זאת בשונה מעבודותיו של לביא שהדגישו את ההפרדה בין תוכן וצורה, נאמן הכניסה ליצירותיה דימויים טקסטואליים ובכך דווקא הבליטה את השילוב ביניהם. בנוסף לכך, למדה נאמן תולדות האמנות וספרות באוניברסיטת תל אביב. בשנת 1972 סיימה את לימודיה באוניברסיטה וכן הציגה לראשונה, במסגרת תערוכה קבוצתית שהתקיימה ב"גלריה 201" בתל אביב.

בעבודות שיצרה בשנות השבעים, עשתה נאמן שימוש ביקורתי במסורת היהודית, כמו למשל בטקסטים מקראיים או בדימויים הלקוחים מהחברה החרדית. באמצע שנות ה-70, החלה נאמן ליצור עבודות העושות שימוש מרכזי בקולאז' ובצילום, ואפשרו לה להעלות דימויים מובהקים הקשורים במיניות ותקינות מינית. ב-1975 היא הציגה תערוכת יחיד ראשונה ב"גלריה יודפת". 

בין השנים 1978-1980 שהתה נאמן בניו יורק ושם למדה בבית הספר לאמנות חזותית, בזכות מלגת השתלמות מטעם קרן התרבות אמריקה-ישראל. באותה עת הגיח בעבודותיה דימוי ה"שפן-ברווז", אשר מאז נהיה סימן איקונוגרפי מרכזי ביצירתה: הדימוי המקורי לקוח מספרו של לודוויג ויטגנשטיין "חקירות פילוסופיות" (1953), והוא מעלה שאלות הקשורות בזיהוי דימוי ובתפיסת זהות. בשנת 1980 הציגה נאמן תערוכה בגלריה של ברטה אורדנג בניו יורק.

תחילת שנות השמונים מבטאת חידוש באופני יצירתה של נאמן: היא צמצמה את השימוש בטקסט בעבודות והפסיקה להשתמש בצילום, ובמקום זאת עברה לצייר על משטחים גדולים, בצבעוניות מגוונת יותר ותוך שימוש בדימויים מתולדות האמנות המערבית. ב-1982 הציגה תערוכת יחיד בביתן הישראלי בביאנלה בונציה, לצד האמנית תמר גטר. מספר ימים לאחר פתיחת התערוכה, כשפרצה מלחמת לבנון הראשונה, הוטמן מטען חבלה לצד דלת הכניסה לביתן, והוא גרם לנזק לעבודות של שתי האמניות. שנה לאחר מכן, ב-1983, הציגה תערוכת יחיד במוזיאון תל אביב לאמנות אשר חנכה מחדש את ביתן הלנה רובינשטיין כמבנה להצגת אמנות ישראלית.

מן המחצית השנייה של שנות השמונים, העיסוק של נאמן בראייה והכינון זהות נהיה עיסוק מרכזי, כאשר היא שילבה מוטיבים איקונוגרפיים של הצצה ואקסהיביציוניזם בעבודות רבות. בשנות ה-90 היא החלה להתרכז במדיום הציור, כשציוריה מציגים מבנים גיאומטריים וכן דגם משבצות, תוך שימוש בנייר דבק לשם פעולה מושגית של כיסוי פני שטח הציור. 

במקביל לעשייתה האמנותית נאמן גם משמשת כפרופסור לאמנות במדרשה, שם היא מלמדת מאז 1977. היא זכתה במגוון פרסים על יצירתה: פרס ז'אק וגניה אוחנה לאמן ישראלי צעיר מטעם מוזיאון תל אביב לאמנות (1981), פרס ג'ורג' וג'נט ג'פין מטעם קרן התרבות אמריקה-ישראל (1994), פרס שרת האמנויות לציור ופיסול (1995), פרס ישראכרט ומוזיאון תל אביב לאמנות לאמן ישראלי (1998), פרס דיזנגוף (1998), פרס סנדברג לאמנות ישראלית מטעם מוזיאון ישראל (2002), פרס קרן מנדל ואווה פונדיק לאמנות ישראלית מטעם מוזיאון תל אביב לאמנות (2008) ופרס ישראל בתחום האמנות הפלסטית (2014). לרגל זכייתה בפרס ישראל נפתחה תערוכת יחיד רטרוספקטיבית שלה בגלריה של המדרשה לאמנות בתל אביב.