אמנות וידאו ואמנות ניו מדיה, המכונים גם אמנויות המסך,עוד מראשיתם נמצאים בדיאלוג עם קולנוע . ז'אנר זה החל לצמוח כזרם אוונגרדי של קולנוע ניסיוני בשנות העשרים של המאה העשרים. מדיום הווידאו פתח גישה חדשה לתיאור זמן וחלל באופן לא לינארי ואנטי נרטיבי. יותר מכל מדיום אחר הדימוי המוקרן מעודד בצופה פנטזיה ומזמין את התודעה לנוע במרחב מקביל ללא תנועה פיזית.
בשנות השישים אמנים החלו לעשות בהסרטה שימוש ביקורתי כלפי המדיום ושימושו בתקשורת ההמונים. לצד יצירות בעלות מבנה קולנועי נרטיבי נוצרו יצירות שמתעדות פעולות בעלות אופי מושגי ויצירות אשר חוקרות את ממד הזמן ואת היחס בין המרחב הקונקרטי לדימוי המוקרן. המצאת הווידאו אפשרה לאמנים נגישות וקלות הפעלה ועריכה אך עד תחילת שנות התשעים המדיום לא היה פופולרי לתצוגה בתערוכות אמנות משום שעד אז נדרשו עבורו חדרי הקרנה או שימוש במוניטורים מסורבלים אשר העיקו על הזרימה בחלל.
התפתחות אמצעי ההקרנה נגישים הכניסה את הווידאו לאולמות התצוגה ושילבה אותו יחד עם פיסול, ציור ומיצב. הטכנולוגיה הדיגיטלית פתחה בפני אמנים אפשרויות חדשות באופני הצילום, העריכה והתצוגה. מאז החיבור והיחס שבין חלל, צופה ודימוי נבחן וממציא עצמו מחדש בהתאם. את מגוון סוגי הדימויים המוקרנים, האלקטרוניים, הדיגיטליים אנו עדיין מכנים וידאו בין אם הם מוקרנים על מסך יחיד, מסכי פלזמה, מחשבים,טאבלטים וכו'.