משה גרשוני | Moshe Gershuni

משה גרשוני | Moshe Gershuni
(11 בספטמבר 1936 – 22 בינואר 2017)

צייר ופסל ישראלי, שבעבודותיו ביטא עמדה שונה מן המקובל לזיכרון השואה באמנות הישראלית, יצר חיבור חדשני בין שכול לבין מיניות הומוארוטית, וביטא ביקורת כלפי החברה והלאומיות הישראלית-ציונית. על יצירתו הוכרז כזוכה בפרס ישראל לציור לשנת 2003, אולם לבסוף קבלת הפרס נשללה.

גרשוני נולד בתל אביב, אך השואה היתה נוכחת בחייו שכן כמה מבני משפחתה של אמו נספו, בעוד שאביו הצליח להסדיר את עלייתם של כמה מבני משפחתו. לאחר מותו של אביו החל גרשוני להתקרב לעולם האמנות. בתחילת דרכו הושפע מהצייר ליאון פוטוריאן ומהפסל אורי שושני, שהיו תושבי הרצליה העיר בה התגורר עם משפחתו. בין השנים 1960–1964 למד פיסול בלימודי ערב במסגרת "מכון אבני". מוריו במכון אבני היו חברי קבוצת "אופקים חדשים" דב פייגין ומשה שטרנשוס, ובאותן שנים הקבוצה החלה לאבד ממרכזיותה בשדה האמנות הישראלי. בהתאם לכך, תחילת דרכו האמנותית היתה בעבודות פיסול מופשטות, שניכרה בהן גם השפעה של סגנון הפופ-ארט. 

תערוכת היחיד הראשונה של גרשוני הוצגה בשנת 1969 במוזיאון ישראל, וכללה ציורים מופשטים ובסגנון גאומטרי, וכן אובייקטים העשויים מחומרים רכים בהשפעתו של הפסל קלאס אולדנבורג. בשנות ה-70 יצר גרשוני עבודות שהושפעו מהאמנות המושגית האירופית והאמריקאית, ועבר מאמנות מופשטת לאמנות "פוסט-מינימליסטית" שעסקה בשאלות של ייצוג אמנותי. לצד העיסוק המושגי, שבא לידי ביטוי במאפיינים צורניים כמו סדרתיות ושימוש בטקסט, גרשוני החל לעסוק בתכנים ביוגרפיים שקשורים אליו ולמשפחתו. כמו כן לקח חלק בקבוצה של אמנים צעירים שהנהיג הפסל יצחק דנציגר, והשתתף במסגרתה במספר מיצגים, 'פעולות' שנשאו אופי פוליטי וחברתי. בין שותפיו לקבוצה היו מיכה אולמן, אביטל גבע ויחזקאל ירדני.

בשנת 1972 החל גרשוני ללמד במחלקה לאמנות ב"בצלאל", ונתפש כאחד מן המורים המרכזיים שעודדו אמנות ניסיונית ופוליטית וקידמו פעולות שכאלו בקרב התלמידים. אלו הגיע לשיאן ב-1977, בשורת שביתות של המחלקה והסטודנטים על רקע האקדמיזציה של בצלאל. בין הפעולות שעשה גרשוני עם תלמידיו בתקופה זו הייתה פעולה של כתיבת כתובות "הבעיה של הציור היא הבעיה הפלסטינית", על גבי ניירות ופיזורם ברחבי ירושלים. בעקבות זאת פוטרו מן המחלקה כמחצית מן המורים, ובהם גרשוני ומיכה אולמן, שנתפשו כתומכים העיקריים בסטודנטים. גרשוני עבר ללמד במדרשה לאמנות ברמת השרון, שם כיהן כמורה עד שנת 1986. גרשוני המשיך לפעול במישור הפוליטי והחברתי עבודותיו, ועסק רבות בשאלה הפלסטינית. 

בסיום שנות השבעים חווה גרשוני משבר זהות עמוק שהוביל לדכאון, בין היתר סביב תחילת הזדהותו כהומוסקסואל. הוא עזב את בית משפחתו ועבר לדירה וסטודיו בתל אביב. באותה עת הוא הוא זנח את הפיסול ה'פוסט מינימליסטי' ואת הגישה המושגית, והחל ליצור ציורים כתמיים שהלכו והשתכללו לכדי דימויים ברורים יותר. הוא החל ליצור תוך שימוש באצבעותיו למריחת הצבע, ובהשפעת סגנון ה-bad painting שהתפתח באמנות האירופית והאמריקנית בשנים אלו. בשנות השמונים גם יצר עבודות הדפס בסדנת ההדפס בירושלים, ולקראת סוף העשור חזר לעשות שימוש בכלי חרסינה ישנים בעבודותיו. עבודותיו משנות השמונים מבטאות יחס פרדוקסלי לזזכרון השואה, ומלאות בערב רב של סימנים מהתרבות האירופית והתרבות היהודית, יחד עם סממנים של טרנסגרסיה מינית. 

בשנת 1990 נערכה במוזיאון תל אביב תערוכת יחיד גדולה לגרשוני, וב-1996 הציג תערוכה משותפת עם רפי לביא בגלריה גבעון בתל אביב, שהיתה מן התערוכות החשובות של אותו זמן בהצגתה שני אמנים קאנוניים יחדיו. ב-1997 עבר גרשוני התקף חרדה ואושפז במרכז לבריאות הנפש גהה, ובמהלך אשפוזו יצר גרשוני רישומים רבים שמאוחר יותר הוצגו בתערוכה. ב-1999 הציג תערוכה משותפת עם בן זוגו דאז הצלם זוהר קניאל. באותה עת אצר תערוכה במוזיאון ישראל, אשר אוצרי המוזיאון ניסו לבטל בשל פרובוקטיביות הצילומים שגרשוני רצה להציג. גרשוני הגיש צו מניעה והתערוכה הוצגה יחד עם מודעת הסתייגות של המוזיאון. בתחילת שנות האלפיים חלה גרשוני במחלת פרקינסון, אך המשיך ליצור אמנות. 

במהלך הקריירה האמנותית שלו הציג גרשוני בתערוכות רבות, ביניהן במסגרת הביתן הישראלי בביאנלה לאמנות בוונציה (1980), וכן נערכו לו תערוכות רטרוספקטיביות במוזיאון תל אביב לאמנות (2010), והגלריה הלאומית החדשה בברלין (1914). כמו כן הוא זכה בפרסים רבים על יצירתו: פרס ע"ש איקה בראון מטעם מוזיאון ישראל בירושלים (1969), פרס סנדברג מטעם מוזיאון ישראל בירושלים (1982), פרס משרד החינוך והתרבות לפיסול וציור (1988), פרס אויגן קולב לגרפיקה ישראלית מטעם מוזיאון תל אביב לאמנות (1989), פרס זוסמן לאמנים ישראלים מטעם יד ושם ירושלים (1994), פרס מנדל ואוה פונדיק מטעם מוזיאון תל אביב לאמנות (1995), פרס ע"ש ג'ורג' וג'נט ג'אפן מטעם קרן תרבות אמריקה – ישראל (2000), פרס "יקיר הקהילה" על תרומתו לתרבות מטעם אגודת הלהט"ב (2003), פרס יקיר בצלאל (2006). כמו כן זכה בדוקטורט לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית בירושלים (2013), ולרגל ציון 40 שנה לאגודת הלהט"ב, נכלל ברשימת 40 האנשים המשפיעים בתולדות הקהילה (2015). ב-2003 נבחר גרשוני לקבל את פרס ישראל בציור, אך הודיע כי מסיבות פוליטיות הוא מסרב ללחוץ את ידם של ראש הממשלה אריאל שרון ושל שרת החינוך לימור לבנת, ואינו מתכוון לקחת חלק בטקס הענקת הפרסים. בסופו של דבר נשללה ממנו קבלת הפרס.