אריה ארוך | Arie Aroch

אריה ארוך | Arie Aroch
(1908 – 15 באוקטובר 1974)

צייר ודיפלומט ישראלי. ארוך נולד ב-1908 בחרקוב שבתחומי האימפריה הרוסית (היום אוקראינה), וקיבל חינוך חילוני שכלל חשיפה לנגינה, ספרות, שירה ואמנות. עוד מילדותו צייר בפחם את באי הבית. בשנת 1924 עלה לארץ ישראל עם מרבית בני משפחתו, ובין השנים השנים 1925-1926 למד אמנות ב"בצלאל" לצד אביגדור סטימצקי, משה קסטל, ציונה תג'ר, יחזקאל שטרייכמן ואחרים. בין מוריו היו הצייר שמואל בן-דוד, אמן האמייל אהרן שאול שור ויעקב אייזנברג, ובאותה עת הוא התיידד עם הצייר חיים גליקסברג, ולמד ממנו את מלאכת הציור בצבעי שמן.

בין השנים 1926-1928 למד בגימנסיה הרצליה בתל אביב, שם אימץ את הכינוי 'ארוך' כשם משפחה (במקום ניסלביץ'). בהמשך הוא למד ארכיטקטורה בטכניון במשך כשנה וחצי, וכן למד תקופה קצרה ב"סטודיה" ללימוד ציור שפתח הצייר יוסף זריצקי. הוא התקבל כחבר באגודת הציירים והפסלים, ובמסגרתה השתתף בתערוכה הכללית של האגודה.

בשנת 1934 נסע ארוך לפריז על מנת ללמוד באקדמיה קולארוסי (Académie Colarossi), כאשר הצייר הקוביסט פרנאן לז'ה למד שם אף הוא באותה עת. בתקופת שהותו בפריז אימץ סגנון ציור אקספרסיוניסטי מתון, בהשפעתם של אמני "אסכולת פריז" כגון חיים סוטין, מארק שאגאל ומאנה כץ. עם זאת, הוא שמר על תיאור נאמן לייצוג המציאות ולא נטה לכיוון המופשט. בשובו כעבור שנתיים לישראל, עבד כמודד קרקעות והמשיך לצייר. הוא השתתף בתערוכה קבוצתית במוזיאון תל אביב ועיצב תפאורות בתיאטראות שונים. 

בין השנים 1938-1939 שהה ארוך באמסטרדם, שם ספג השראה מוינסנט ואן גוך. ציוריו מאותה עת משקפים הדגשה של קווי האורך והרוחב כך שהקומפוזיציה נחלקת באופן כמעט גאומטרי ושטוח. בטרם חזרתו לישראל הציג תערוכת יחיד בגלריה "סנטה לאנדוור" באמסטרדם, ומבחר מעבודותיו אלו הוצגו גם בתערוכת יחיד בגלריה לאמנות כ"ץ לאחר שיבתו. 

בשנות הארבעים המשיך ארוך בסגנון שפיתח באמסטרדם, כשהוא מרבה לתאר נוף, ובייחוד את זכרון יעקב וחיפה שם שהה לפרקים במסגרת שירותו בצבא הבריטי. בנוסף, הוא עיצב תלבושות עבור הלהקה הצבאית הארצישראלית הראשונה. הוא הציג במגוון תערוכות קבוצתיות בבניין "הבימה", והקים לעצמו סטודיו קטן בתל אביב. בשנת 1948 הצטרף לקבוצת "אופקים חדשים",  אך מכיוון שבשנה זו נסע לשליחות בבואנוס איירס מטעם הקרן הקיימת לישראל, החל להציג במסגרת הקבוצה רק החל משנת 1952. בשנים אלו של השליחות, הציג תערוכת יחיד בגלריה "ויאו" (Viau) בבואנוס איירס, וכן אימץ סגנון ציור חדש משלו, שנטש את הריאליזם לטובת אקספרסיביות 'נאיבית' המוצאת עניין במתח צורני וגיאומטרי, בהשפעת אמנים כמו פול קליי, חואן מירו ועוד. סגנון זה ליווה אותו והתפתח גם כשהמשיך לשליחות במוסקבה מטעם משרד החוץ.

בפברואר 1953, חזר ארוך לישראל, ובשנתיים שלאחר מכן הציג תערוכה בבית הנכות בצלאל בירושלים ובמוזיאון תל אביב לאמנות, וציורו "אוטובוס בהרים" (1955) זכה בפרס דיזנגוף ונרכש על ידי מוזיאון תל אביב. בשנת 1956 השתתף בתצוגה הישראלית בביאנלה של ונציה לצד ציירים כגון אביגדור סטימצקי, יוסל ברגנר וצבי מאירוביץ, באוצרותו של מרדכי ארדון. 

בין השנים 1956-1959 כיהן ארוך כשגריר ישראל בברזיל, ובתקופה זו מיעט לצייר. ב-1959 התמנה לשגריר ישראל בשוודיה, והשהות בשטוקהולם דווקא עוררה בו פרץ יצירה, ובמסגרתה החל ליצור את גוף העבודות המשמעותי ביותר שלו. עבודות אלו התנתקו מסגנונם של שאר חברי "אופקים חדשים", ושאבו השראה דווקא מאמני ה"פופ-ארט" אליהם נחשף במוזיאון שטוקהולם. ארוך הושפע מהשימוש של האמנים האמריקאים בחפצי רדי מייד, וכן מזרמים שונים של ציור מופשט כגון הטאשיזם (Tachisme) וה"אנפורמל" (informel) הצרפתי. הוא שילב את כל אלו ביצירתו, בחיבור שזכה לכינוי "מופשט קונקרטי" - כאשר דימוי פיגורטיבי בעל משמעות סמלית עבור האמן, מעוצב מחדש בצורה מופשטת לכדי צורה עצמאית.

בשנת 1963 שב ארוך משטוקהולם, והתמנה למנהל המחלקה לקשרי תרבות במשרד החוץ. במסגרת תפקידו, הזדמן לו לרכוש חפיסת גירי פסטל שמן מתוצרת חברת "פנדה", והוא החל ליצור גוף עבודות גדול של ציורים בטכניקה זו. ב-1964 הציג שוב בביאנלה בוונציה, כאשר חלק מהציורים היו ציורי פנדה, וב-1966 הציג 23 ציורי פנדה בתערוכה ב"גלריה מסדה" בתל אביב, בארגונו של רפי לביא. אף נטען כי ארוך היה זה שטבע בישראל את המונח הגנרי 'פנדה' עבור צבעים אלו. 

בשנותיו האחרונות, עד מותו ב-1974, הרבה ארוך לעסוק בארס פואטיקה ביצירותיו, וכן תכנן שני פרויקטים מונומנטליים - שטיח קיר עבור בית הלוחם באפקה ותבליט קיר עבור ספריית האוניברסיטה העברית, אשר לא הספיק להשלים.

יצירתו של ארוך נתפסה במשך שנים כ'שוליים' של ההפשטה הישראלית, כאשר במקום 'המופשט הלירי', התרכז ב'הפשטה קונקרטית', כאשר הוא מתרכז בפן הפורמליסטי של הציור, והצורות שומרות על משמעותן הסמלית. לצד הציור המופשט השכלתני, הוא פיתח טכניקת ציור שכללה שרבוט, חריטה ו"קשקושים". חשיבתו וסגנון עבודתו השפיע על שורה של אמנים המזוהים עם זרם "דלות החומר", כמו רפי לביא ואביבה אורי, אשר ראו בו מתווה דרך לציור ישראלי חדש. החל משנות השמונים, הופיעה פרשנות שונה לעבודתו של ארוך, אשר מדגישה פחות את הפורמליזם ובמקומו נותנת דגש לתכנים העולים מהציורים. העיסוק החלוצי שלו באלמנטים מהמסורת היהודית הביאו לתפיסתו כמי שחיבר בין יהדות וישראליות לבין האוניברסליזם, ושרה ברייטברג-סמל הגדירה את יצירתו כמודל עבור עיצוב תפיסת ישראליות חדשה. 

ארוך זכה בפרסים על יצירתו, ביניהם פרס דיזנגוף לאמנות הציור והפיסול, מטעם עיריית תל אביב-יפו (1942), פרס דיזנגוף מטעם מוזיאון תל אביב (1955), פרס סנדברג מטעם מוזיאון ישראל, ירושלים (1968), ופרס ישראל לציור (1971).